לאורך חוויותיה של האנושות, לא הייתה דמותי, ולא הייתה מנהיגות דבריי, ועל כך תמיד נמנעתי מהאדם במרחק ואז נפרדתי ממנו. אני מתעב את מרדנותה של האנושות. אני לא יודע מדוע. נראה ששנאתי את האדם מהראשית, ואולם אני רוחש אהדה עמוקה כלפיו. על כן, האדם מביט בי בלב חצוי, מכיוון שאני אוהב את האדם, ואני גם שונא את האדם. מי מבין בני האדם הפגין הבנה אמיתית של אהבתי?
ומי יכול להבין את שנאתי? בעיניי, האדם הוא דבר מת, חסר חיים, כאילו הוא פסל חמר הניצב בין כל הדברים. לעתים, מרדנותו של האדם מעוררת בי כעס כלפיו. כשאני חי בקרב בני האדם, הם מחייכים אליי חיוך קלוש כשאני מופיע לפתע, משום שהם תמיד "מחפשים" אותי באופן מודע, כאילו שיחקתי באנושות על פני האדמה. הם מעולם לא מתייחסים אליי ברצינות, ועל כן, משום גישתם כלפיי, אין לי ברירה אלא "לפרוש" מה"סוכנות" של האנושות. ואולם, אני רוצה להכריז שעל אף ש"אני פורש", לא יכול להיות חסר ב"פנסיה" שלי אפילו גרוש. משום "בכירותי" ב"סוכנות" של האנושות, אני ממשיך לדרוש ממנה תשלום, תשלום שהיא חייבת לי. על אף שהאדם עזב אותי, איך ייתכן שהוא יימלט מידי? אני משחרר את אחיזתי בו במידה מסוימת ומאפשר לו לענג את רצונות הבשר והדם שלו, ועל כן הוא העז להיות שלוח רסן, חסר מעצורים, ואפשר לראות בכך שהוא לא אוהב אותי באמת כשהוא חי כבשר ודם. האם ייתכן שאהבת אמת נרכשת בבשר ודם? האם יתכן שכל מה שאני דורש מהאדם הוא "אהבה" של בשר ודם? אילו כך היה הדבר, איזה ערך היה יכול להיות לאדם? הוא כולו אשפה חסרת ערך! אלמלא "הכוחות העל-טבעיים" האיתנים שלי, הייתי עוזב את האדם לפני זמן רב – מדוע לטרוח להישאר איתו ולקבל את ה"התעמרות" של האדם? אבל אני מחזיק מעמד. אני רוצה לרדת לעומקו של האדם. ברגע שתושלם עבודתי על פני האדמה, אעלה גבוה אל הרקיע כדי לשפוט את "אדון" הכל. זו עבודתי העיקרית, מכיוון שאני כבר מתעב את האדם כל כך. מי לא שונא את אויבו? מי לא רוצה לחסל את אויבו? בשמיים, השטן הוא אויבי, ובארץ, האדם הוא צרי. משום האיחוד בין השמיים והארץ, תשעה דורות של בני אדם צריכים להיחשב אשמים כשותפים לפשע, ולא אחנון אף אחד מהם. מי אמר להם להתנגד לי? מי אמר להם להמרות את פי? מדוע האדם לא יכול להתנתק מאופיו הישן? מדוע הבשר והדם תמיד מתרבה בקרבם? כל זה מהווה עדות לשיפוטי את האדם. מי מעז שלא להיכנע לעובדות? מי מעז לומר שהמשפט שלי מושפע מרגשות? אני שונה מהאדם, ולכן אני נפרד ממנו, מכיוון שאני פשוט לא אנושי.
יש סיבה לכל דבר שאני עושה. כשהאדם "מגלה" לי את "האמת", אני מלווה אותו ל"מקום ההוצאה להורג", מכיוון שאשמתה של האנושות מצדיקה את הייסורים שאני ממיט. על כן, אני לא ממיט ייסורים על בני האדם בעיוורון, אלא שהייסורים שאני ממיט עליהם תמיד ראויים לאמת חטאיהם. אחרת, בשל מרדנותה, האנושות לעולם לא תרכין את ראשה ותודה באשמתה בפניי, משום המרדניות שלה. כל בני האדם מרכינים את ראשיהם באי-רצון משום המצב הנוכחי, אך לבם עדיין לא השתכנע. אני נותן לבני האדם לשתות "בריום", כדי שהאיברים הפנימיים שלהם ייראו בבהירות מבעד ל"עדשה". הטינופת והזוהמה בבטנו של האדם עדיין לא מוגרו. מגוון סוגים של טינופת זורמים בעורקיו, ולכן הרעל בתוכו הולך ומתרבה. מכיוון שהאדם חי כך במשך זמן כה רב, הוא התרגל לכך והוא לא חושב שזה מוזר. כתוצאה מכך, החיידקים בתוכו מבשילים והופכים לאופיו, וכל בני האדם חיים תחת שליטתם. זו הסיבה לכך שבני האדם הם כמו סוסי פרא, המתרוצצים לכל עבר. עם זאת, הם מעולם לא מודים בכך לחלוטין, אלא רק מהנהנים כדי להראות שהם "השתכנעו". האמת היא שהאדם לא לוקח את דברי ללבו. אילו הוא היה לוקח את דברי כתרופה, הוא היה "נשמע להוראות הרופא", ומאפשר לתרופה לרפא את המחלה שבתוכו. עם זאת, בלבי, התנהגותם של בני האדם לא יכולה להגשים את הרצון הזה, ולכן אני יכול רק לקבל את המצב בגבורה ולהמשיך לדבר אליהם. לא משנה אם הם מקשיבים לי או לא, אני רק ממלא את חובתי. האדם לא מוכן ליהנות מברכותיי והוא יעבור את עינויי הגיהינום, ולכן אני לא יכול לעשות דבר מלבד להיענות לבקשתו. עם זאת, כדי ששמי ורוחי לא יבוישו בגיהינום, קודם כל הטיל על בני האדם משמעת ואז "אקבל" את רצונם ואדאג שהם יוכלו לחוות "אושר גמור". אני לא מוכן להתיר לאדם לבייש אותי תחת הדגל שלי עצמי בכל זמן ובכל מקום, וזו הסיבה שאני מטיל עליו משמעת פעם אחר פעם. אלמלא המגבלה בדמות הדברים המחמירים שאני אומר, כיצד יכול היה האדם להמשיך לעמוד בפניי כיום? בני האדם נמנעים מחטאים משום שהם מפחדים שאני אסתלק, הלא כן? האין זה נכון שהם לא מתלוננים רק משם שהם מפחדים לחוות ייסורים? רצונו של מי הוא רק למען התוכנית שלי? כל בני האדם חושבים שאני אלוהיות שחזרה לה "איכות של אינטלקט", אך מי יכול להבין שאני מסוגל להבין כל דבר באנושיות? הדבר דומה בדיוק לאמרה האנושית, "מדוע להכות במסמר במקבת?" האדם "אוהב" אותי, לא משום שאהבתו אליי מולדת, אלא משום שהוא מפחד לחוות ייסורים. מי מבין בני האדם נולד עם אהבה אליי? מי מתייחס אליי בחיבה כזו]א] כאל לבו שלו? על כן, אני מסכם זאת בפתגם למען העולם האנושי: "מבין בני האדם, איש לא אוהב אותי."
מכיוון שאני רוצה לשים קץ לעבודתי על פני האדמה, האצתי כך את קצב עבודתי, פן האדם יימלט ממני למרחקים עד כדי כך שהוא ייפול אל האוקיינוס האינסופי. הסיבה לכך שבני האדם קשובים היא שסיפרתי להם מראש את המציאות של הדברים. אלמלא כן, מי היה פורש את המפרש אל מול רוחות עזות וגלים עזים? כל בני האדם עושים את העבודה של ערנות. נדמה שהפכתי ל"שודד" בעיניהם. הם מפחדים שאקח מהם את כל הדברים שבביתם, ולכן הם כולם דוחפים את "דלתם" בכל כוחם, בפחד מוות שאפרוץ פנימה לפתע. כשאני רואה אותם מתנהגים כמו עכברושים פחדנים, אני עוזב בדממה. בדמיונו של האדם, נדמה ש"אפוקליפסה" באה לעולם, ולכן כל בני האדם נסים על נפשם באנדרלמוסיה, בפחד עז. רק אז אני יכול לראות את רוחות הרפאים הנודדות על פני האדמה. אני לא מתאפק ופורץ בצחוק, ולנוכח צחוקי, האדם מופתע ונבעת. בשלב הזה אני מבין את האמת, ולכן אני מתאפק שלא לחייך ולא מביט עוד בפני האדמה, אלא חוזר במקום זאת אל תוכניתי המקורית. אני כבר לא אתייחס לאדם כאל מודל שמהווה מופת למחקר שלי, משום שהוא פסולת ותו לא. ברגע שאני נפטר ממנו, אין לו כבר כל שימוש – בני האדם הם פיסות אשפה. בשלב הזה, אני אשמיד את כולם ואשליך אותם אל תוך האש. בדעתו של האדם, המשפט, המלכותיות והחמה שלי מכילים את החמלה ורוחב הלב שלי. אולם הוא לא יודע כלל שהתעלמתי זה מכבר מהפגמים שלו, ושחזרתי בי זה מכבר מהחמלה ורוחב הלב שהפגנתי, ושזו הסיבה שהוא נמצא במצב שבו הוא שרוי. איש לא יכול להכיר אותי, ואיש לא יכול להבין את דבריי או לראות את פניי, ואף לא לפענח את רצוני. האין זה המצב הנוכחי של האדם? אם כן, איך האדם יכול לומר שיש לי חמלה או רוחב יד? אני לא אוהב את הפגמים שלו, ואני לא מתחשב בליקויים שלו. האם אלה עדיין חמלה ורוחב יד? והאם זו עדיין אהבתי אליו? כל בני האדם מאמינים שאני מסנן את דבריי לפי המוסכמות, ומשום כך, הם לא מאמינים לדבריי. אולם מי מבין ש"מכיוון שזו תקופה חדשה, החמלה ורוחב היד שלי אינן נוכחות כעת, אך אני תמיד אלוהים שמקיים את דבריו"? אני בקרב בני האדם, ובדעתם של בני האדם, הם רואים בי ישות עליונה, ולכן האדם סבור שאני אוהב לבטא את חוכמתי. לפיכך, האדם תמיד מתייחס לדבריי בעירבון מוגבל. אולם מי יכול לתפוס את הכללים שביסוד מה שאני אומר? מי יכול להבין את מקור דבריי? מי יכול להעלות על דעתו את מה שאני רוצה להשיג בפועל? מי יכול לפענח את פרטי הסיום של תוכנית הניהול שלי? מי יכול להפוך לאיש סודי? מבין כל הדברים, מי מלבדי יכול להבין בדיוק מה אני עושה? ומי יכול לדעת את התכלית הסופית שלי?
30 באפריל, 1992
הערות שוליים:
א. בטקסט המקורי לא מופיעות המילים "בחיבה כזו".
מתוך：כנסיית האל הכול יכול
ייתכן שתאהב גם...
מהי הישועה? מה זה אומר לזכות בישועה מלאה?
נתיב האמונה באלוהים הוא נתיב האהבה לאלוהים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה