ברק ממזרח | פרק 33
בביתי, היו פעם בני אדם שהיללו את שמי הקדוש, אשר עבדו ללא מנוח כדי שכבודי cעל פני האדמה ייגדש עד רקיע השמיים. משום כך, הייתי מאושר עד השמיים, ולבי התמלא בעונג, אך מי יכול לעבוד במקומי ולעשות לילות כימים? נחישותו של האדם בפניי מסב לי עונג, אך מרדנותו מעורר את כעסי, ולפיכך, משום שהאדם לעולם לא יכול לעמוד בחובתו, צערי עליו גובר יותר ויותר. מדוע בני האדם תמיד לא מסוגלים להקדיש את עצמם למעני? מדוע הם תמיד מנסים לעמוד איתי על המקח? האם אני המנכ"ל של מרכז מסחר?
מדוע אני מגשים את כל דרישותיהם של בני האדם ממני בלב שלם, אך האדם לא עומד כלל בדרישות שאני מציב לו? האם ייתכן שאני לא בקיא בדרכי העסקים, אך האדם כן בקיא בהם? מדוע בני האדם תמיד מרמים אותי בלשון חלקה ובדברי חנופה? מדוע בני האדם תמיד נושאים "מתנות" ומבקשים גישה אחורית פנימה? האם זה מה שלימדתי את האדם לעשות? מדוע בני האדם עושים דברים כאלה במהירות ובניקיון? מדוע תמיד יש לבני האדם מוטיבציה להונות אותי? כשאני בקרב בני האדם, הם רואים בי יציר נברא. כשאני ברקיע השלישי, הם מתייחסים אליי כאל האל הכול יכול אשר מחזיק בריבונות על הכל. כשאני ברקיע השמיים, הם רואים בי רוח האל ששוכנת בכל. לסיכום, אין לבני האדם מקום מתאים לי בלבם. נדמה שאני אורח לא שלא הוזמן. בני האדם מתעבים אותי. לפיכך, כשאני אוסף כרטיס ומתיישב במקומי, הם מבריחים אותי ואומרים שאין לי מקום לשבת כאן ושהגעתי למקום הלא נכון. לכן אין לי ברירה אלא להסתער משם. אני גומר בדעתי לא לבוא עוד במגע עם האדם, משום שבני האדם יותר מדי צרי אופקים ורוחב ידם דל מדי. אני כבר לא אוכל איתם עוד לאותו שולחן, ולא אצעד איתם יותר על פני האדמה. אולם כשאני מדבר, בני האדם נדהמים. הם מפחדים שאעזוב, ולכן הם שוב ושוב מעכבים אותי. כשאני רואה את חיבתם, אני מרגיש מיד בקדרות ובאומללות מסוימות בלבי. בני האדם מפחדים שאעזוב אותם, ולכן, כשאני יוצא לדרכי, קול בכי ממלא מיד את הארץ כולה, ופניהם של בני האדם מתמלאים בדמעות. אני מוחה את הדמעות שלהם ומרים אותם שוב על רגליהם, והם מביטים בי ונדמה שעיניהם המתחננות מפצירות בי שלא לעזוב, ומשום "כנותם", אני איתם. אולם מי יכול להבין את הכאב שבלבי? מי ערני לדברים שלי שלא ניתן להעלות על דל שפתיים? בעיני בני האדם, נדמה שאין לי רגשות, ולכן תמיד היינו שייכים לשתי משפחות שונות. כיצד הם יכולים לראות את רגש הצער שבלבי? בני האדם רק חומדים את ההנאות שלהם עצמם, והם לא ערניים לרצוני, מפני שעד היום, בני האדם לא מודעים לתכלית תוכנית הניהול שלי, ולכן היום הם עדיין מתחננים בפניי בשקט – ומה התועלת של כך?
כשאני חי בקרב בני האדם, אני מחזיק תפקיד מסוים בלבם של בני האדם. מפני שאני מתגלם כבשר ודם ובני האדם חיים כבשר ודם ישנים, הם תמיד מתייחסים אליי עם הבשר והדם. משום שבני האדם ניחנים רק בבשר ודם, ואין להם אף תוספת על כך, הם נתנו לי את "כל מה שיש להם". אולם הם לא יודעים דבר – הם בסך הכל "מציעים את מסירותם" בפניי. מה שאני קוצר הוא אשפה חסרת תועלת, אך בני האדם לא חושבים כך. כשאני משווה את "המתנות" שהם נתנו לדברים שלי, בני האדם מזהים מיד כמה אני יקר ערך, ורק אז מבינים שאני חסר כל גבול. אני לא מרגיש גאווה משום השבחים שלהם, אלא ממשיך להופיע בפני האדם, כדי שבני האדם יוכל להכיר אותי באופן מלא. כשאני מראה להם את כל כולי, הם מבינים בי בעיניים פעורות ועומדים בפניי מבלי לזוז, כמו נציב מלח. וכשאני רואה את מוזרותם, אני בקושי מצליח להתאפק ולא לצחוק. משום שהם פונים אליי כדי לבקש ממני דברים, אני נותן להם את הדברים שבידי, והם אוחזים אותם בצמוד לחיקם ומוקירים אותם כמו תינוק בן יומו, אך הם עושים את התנועה הזו רק לרגע אחד. כשאני משנה את הסביבה שבה הם מתגוררים, הם מיד משליכים הצדה את "התינוק" ובורחים כשידיהם על ראשם. בעיני בני האדם, אני הסיוע שקיים בלי קשר לזמן ולמקום, כאילו אני מלצר שבא ברגע שקוראים לו. לפיכך, בני האדם תמיד "העריכו" אותי, כאילו יש לי כוח בלתי מוגבל להיאבק באסונות, ולכן הם תמיד החזיקו את ידי והובילו אותי במסעות לאורך הארץ, כדי שכל הדברים ייראו שיש להם מושל, כך שאיש לא יעז להונות אותם. זה מכבר זיהיתי את התכסיס של בני האדם, שבו הם כמו "שועל המאמץ מלכותיות של טיגריס", משום שהם כולם פותחים עסקים חדשים בשאיפה להפיק רווח באמצעות תכסיסים. זה מכבר זיהיתי את המזימה הזדונית והחתרנית שלהם, ואני פשוט לא רוצה לפגוע בקשר שלנו. אני לא עושה צרות משום דבר – אין כל ערך או חשיבות בכך. אני בסך הכל עושה את העבודה שעליי לעשות לנוכח חולשותיהם של בני האדם. אלמלא הייתי עושה זאת, הייתי מחזיר אותם לאפר ולא מתיר להם להתקיים עוד. אך לעבודה שאני עושה יש משמעות, ולכן אני לא ממיט ייסורים על האדם בקלות ראש. זו הסיבה לכך שבני האדם שילחו את רסנו של הבשר והדם. הם לא מביטים ברצוני, אלא שהם תמיד מרמים אותי בפני כס המשפט שלי. בני האדם אמיצים כל כך: כשכל "מכשירי העינויים" מאיימים עליהם, הם לא מהססים כלל ועיקר. לנוכח העובדות, הם עודם לא מסוגלים לספק אף עובדה, והם לא עושים דבר מלבד להתנגד לי בעקשנות. כשאני דורש מהם להוציא את כל מה שמטונף, הם עדיין מציגים בפניי שתי ידיים ריקות – ואיך ייתכן שהזולת לא ישתמש בכך כ"מופת"? הסיבה לכך היא ש"אמונתם" של בני האדם כה רבה עד כדי כך שהם "ראויים להערכה".
התחלתי בביצוע עבודתי בכל רחבי תבל. בני האדם בתבל מתעוררים לפתע ונעים סביב ליבה, שהיא עבודתי, וכשאני "נודד" בקרב בני האדם, הם עולם משתררים מכבלי השטן וכבר לא סובלים את עינויי השטן. משום בואו של יומי, בני האדם מלאים בשמחה, הצער בלבם נמוג, ענני העצב ברקיע הופכים לחמצן באוויר ומרחפים להם שם וברגע הזה, אני נהנה מהשמחה והאחדות עם האדם. מעשיו של האדם מעניקים לי דבר להתענג עליו, ולכן אני כבר לא אומלל עוד. ולצד בואו של יומי, שורש קיומם של היצורים החיים על פני האדמה שב אליהם, כל הדברים על פני האדמה מתחיים שוב והם לוקחים אותי כיסוד קיומם, מכיוון שאני גורם לכל הדברים להאיר מרוב חיים וגם גורם להם להיעלם בדממה. לפיכך, כל הדברים ממתינים להוראות מפי, והם מוצאים עונג במעשיי ובדבריי. מקרב כל הדברים, אני המרומם ביותר, אך אני גם חי בקרב כל בני האדם, ואני משתמש במעשי האדם כביטויים לבריאתי את השמיים ואת הארץ. כשבני האדם מרעיפים עליי דברי הלל אדירים, אני נשגב בקרב כל הדברים, ולכן פרחי העולם גדלים ומתייפים תחת השמש הקופחת, הדשה הופך לירוק יותר והעננים ברקיע נראים כחולים יותר. משום קולי, בני האדם רצים אנה ואנה. כיום, פניהם של בני האדם במלכותי מלאים בשמחה, וחייהם צומחים. אני עובד בקרב כל אנשיי הנבחרים, ואני לא מתיר לעבודתי להיטמא בדעות אנושיות, מכיוון שאני מבצע באופן אישי את עבודתי שלי. כשאני עובד, השמיים והארץ וכל צבאם משתנים ומתחדשים, וכשאני משלים את עבודתי, האדם מתחדש לחלוטין, והוא כבר לא חיי במצוקה הנובעת מדרישותיי, מכיוון שניתן לשמוע את צלילי האושר בכל רחבי העולם, ואני מנצל את ההזדמנות כדי להעניק לאדם את הברכות שאני נותן לו. כשאני מלך המלכות, בני האדם מפחדים ממני, אך כשאני מלך בקרב בני האדם וכשאני חיי בקרב בני האדם, בני האדם לא מפיקים ממני כל שמחה, מפני שתפיסותיהם לגבי חמורות מדי, כך שהן עמוקות מדי וקשה לעקור אותן. משום ביטויו של האדם, אני עושה את עבודתי הנאותה, וכשאני עולה גבוה אל הרקיע ומשחרר את חרון אפי על האדם, דעותיהם השונות של בני האדם לגבי הופכות מיד לאפר. אני דורש הם יבטאו עוד כמה מהתפיסות שלהם לגביי, אך הם מוכי תימהון, כאילו אין להם דבר וכאילו הם צנועים. ככל שאני חיי בתפיסותיהם של בני האדם, כך הם אוהבים אותי יותר, וככל שאני חיי מחוץ לתפיסותיהם של בני האדם, כך הם יותר נמנעים ממני, וכך יש להם יותר דעות לגביי, מכיוון שמאז שבראתי את העולם ועד היום, תמיד חייתי בתוך תפיסותיהם של בני האדם. כשאני בא לחיות בקרב בני האדם כיום, אני מפריך את כל התפיסות של בני האדם, ולכן בני האדם פשוט מסרבים. עם זאת, יש ני שיטות נאותות לטפל בתפיסותיהם. בני האדם לא צריכים להיות מודאגים או חרדים. אני אושיע את כל האנושות בשיטות שלי, אגרום לכל בני האדם לאהוב אותי ואאפשר להם ליהנות מברכותיי בשמיים.
17 באפריל, 1992
מתוך:כנסיית האל הכול יכול
ייתכן שתאהב גם...
4 תעלומות של אמונה באלוהים——קחו 15 דקות מזמנכם על מנת ללמוד——מצאו את הדרך להשיג חיי נצח
מהו אדם ישר? מדוע אלוהים אוהב בני אדם ישרים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה