לאורו של ברק, כל בעל חיים מתגלה בדמותו האמיתית. בדומה לכך, תחת אורי, בני האנוש השיבו לעצמם את הקדושה שפעם הייתה להם. הו, העולם המושחת של העבר סוף-סוף קרס אל המים המזוהמים, טבע בהם, והתמוסס לכדי בוץ! הו, כל האנושות שבראתי סוף-סוף שוב קמה לתחייה באור, מצאה את יסוד קיומה, והפסיקה להיאבק בבוץ! הו, שפע יצירי הבריאה שבידיי! מדוע הם לא מתחדשים באמצעות דבריי? מדוע הם לא באים לידי ביטוי באור? הארץ כבר לא דוממת ושקטה, והשמיים כבר לא שוממים ועצובים. תוהו ובוהו כבר לא מפריד בין השמיים והארץ, הם מאוחדים והם לעולם לא ייפרדו שוב. באירוע המשמח הזה, ברגע זה של עליזות, הצדק והקדושה שלי עוברים במרחב התבל, וכל האנושות מהללת אותם בלי הפסק. ערי השמיים צוחקות בעליצות וממלכות הארץ רוקדות בשמחה. מי לא צוהל ברגע הזה? ומי לא בוכה ברגע הזה? הארץ במצבה הקדמוני שייכת לשמיים, והשמיים מאוחדים עם הארץ. האדם הוא החוט המאחד את השמיים והארץ, והודות לקדושתו והודות להתחדשותו, השמיים כבר לא נסתרים מהארץ, והארץ כבר לא שותקת כלפי השמיים. פני האנושות מעוטרים בחיוכים מסופקים, ולבה כולו מתיקות ללא גבול. בני האדם לא רבים זה עם זה, ובני האדם לא מכים זה את זה. האם יש בני אדם כלשהם שלא חיים בשלום עם הזולת לאורי? האם יש בני אדם כלשהם שממיטים חרפה על שמי ביומי? כל בני האנוש שולחים אליי את מבטם המעריץ, ובלבם הם קוראים לי בסתר. חקרתי כל מעשה של האנושות: בין בני האנוש שהתנקו, אין כאלה שממרים את פי, ואין כאלה המותחים עליי ביקורת. האנושות כולה אפופה בטבעי. כולם מתחילים להכיר אותי, מתקרבים אליי ומעריצים אותי. אני עומד איתן ברוח האדם, אני מרומם יותר מכל בעיני האדם ואני זורם בעורקיו. התרוממות הרוח השמחה בלבם של בני האדם ממלאת כל מרחב על פני האדמה, האוויר קר וצלול, ערפל כבד כבר לא מכסה את הקרקע, והשמש זורחת וזוהרת.