ישועה | פרק 32

ישועה | פרק 32

כשבני האדם נאספים איתי, לבי מתמלא בשמחה. תכף ומיד, אני מעניק את הברכות שבידי לבני האדם, כדי שהם יוכלו להתכנס איתי ולא להיות אויבים שממרים את פי אלא חברים שתואמים אותי. לכן, אני גם ישר אל האדם. בעבודתי, האדם הוא כמו חבר בארגון ברמה גבוהה, ולכן אני שם אליו יותר לב, מכיוון שהוא תמיד היה מושא עבודתי. ייסדתי את מקומי בלבם של בני האדם כדי שלבם יעריך אותי. עם זאת, הם לא עדיין לא מודעים כלל לסיבה לכך שאני עושה זאת, והם אך ורק מחכים. על אף שיש מקום שייסדתי בלבם של בני האדם, הם לא דורשים שאשכון בו. במקום זאת, הם מחכים ש"האל הקדוש" שבלבם יופיע לפתע.

משום שזהותי "עלובה" מדי, אני לא עומד בדרישות של בני האדם, ולכן הם מסלקים אותי. זאת מפני שמה שהם רוצים הוא ישותי הרמה והנישאת, ואילו כשאני באתי, לא הופעתי כך לעיני האדם, ולכן בני האדם שוב ושוב הביטו למרחק בציפייה לאלוהים שבלבם. כשבאתי בפני בני האדם, הם דחו אותי מול ההמונים. יכולתי רק לעמוד בצד בהמתנה ל"פסק הדין" של האדם, בציפייה לגלות מה בני האדם יעשו איתי בסופו של דבר, בהיותי "מוצר" כה לקוי. אני לא מביט בצלקות של בני האדם, אלא בחלקם שלא מצולק, ומכך אני מתרצה. בעיני אנשיי, אני רק "כוכב קטן" שירד מהרקיע, אני בסך הכל הדבר הפעוט ביותר בשמיים, ואלוהים ציווה על בואי ארצה כיום. כתוצאה מכך, בני האדם פיתחו פירושים נוספים למילים "אני" ו"אלוהים", בפחד עז לאחד ביני לבין אלוהים. משום שצלמי לא דומה כהוא זה למראהו של אלוהים, כל בני האדם מאמינים שאני משרת שלא שייך למשפחתו של אלוהים, והם אומרים שזה לא צלם אלוהים. ייתכן שיש בני אדם שראו את אלוהים, אך משום היעדר התובנה שלי על פני האדמה, אלוהים מעולם לא "הופיע" בפניי. ייתכן שאין לי מספיק "אמונה", ולכן בני האדם רואים בי עלוב. בני האדם מתארים לעצמם שאם מישהו הוא באמת אלוהים, אין ספק שהוא יהיה בקיא בשפת האדם, מכיוון שאלוהים הוא הבורא. אך העובדות מעידות על ההיפך הגמור: לא רק שאני לא מומחה בשפת האדם, אלא שיש רגעים שבהם אני אפילו לא יכול "לקיים" אותו ב"ליקוייו". כתוצאה מכך, אני מרגיש מעט "אשם" משום שאני לא פועל כפי שבני האדם "דורשים" אלא רק מכין את החומרים ועובד לפי מה ש"חסר" להם. אני לא דורש הרבה מהאדם, אך בני האדם לא חושבים כך. לפיכך, ה"צניעות" שלהם מתגלה בכל צעד ושעל שלהם. תמיד מתקבל על הדעת שהם יצעדו לפניי ויובילו לי את הדרך, בפחד עז שאני אלך לאיבוד, ובאימה שאתעה אל תוך היערות העתיקים בעומק ההרים. כתוצאה מכך, בני האדם תמיד הובילו אותי קדימה, בפחד עז שאלך אל הצינוק. יש לי "רושם חיובי" במידת מה לגבי אמונתם של בני האדם, מכיוון שהם עמלו למעני מבלי לחשוב על מזון או שינה, עד כדי כך ש"עמלם" הדיר שינה מעיניהם יומם ולילה ואפילו הלבין את שיערם – ודי בכך כדי להוכיח שאמונתם "התעלתה" על התבל, ו"עקפה" את זו של שליחים ונביאים לאורך העידנים.

אני לא סופק ידיים ברון משום כישרונם האדיר של בני האדם, ולא מביט בהם בקרירות משום חסרונותיהם. אני בסך הכל עושה את מה שנתון בידיי. אני לא מעניק לאיש יחס מועדף, אלא פשוט עובד לפי תוכניתי. אולם בני האדם לא מודעים לרצוני וממשיכים להתפלל לדברים ממני, כאילו העושר שהענקתי להם לא מסוגל לעמוד בדרישותיהם וכאילו הביקוש גבוה מההיצע. אך בעידן של היום, כל בני האדם חשים שיש "אינפלציה", וכתוצאה מכך, ידיהם מלאות במה שהענקתי להם להנאתם. משום כך, הם מאסו בי, ולכן חייהם מלאים בתוהו ובוהו, והם לא מבינים מה עליהם לאכול ומה אסור להם לאכול. חלקם אפילו נאחזים בדברים שנתתי להם להנאתם ומביטים בהם בקפידה. משום שבני האדם היו סובלים בעבר מרעב, משום שלא קל להם להיתקל בהנאות של היום, הם כולם "אסירי תודה עד אין קץ", וחלו כמה שינויים ביחסם כלפיי. הם שוב ושוב בוכים לפניי. משום שהם נתנו כל כך הרבה, הם ממשיכים לקחת את ידי בפניי ולהשמיע "קולות תודה". אני נע מעל התבל, ובעודי צועד, אני מביט בבני האדם בתבל כולה. מבין המוני האדם על פני האדמה, מעולם לא ראיתי אף אחד הראוי לעבודתי או אשר אוהב אותי באמת. לפיכך, ברגע הזה, אני נאנח בתסכול, ובני האדם מתפזרים תכף ומיד ולא נאספים שוב, בפחד עז ש"אתפוס את כולם ברשת אחת." אני משתמש בהזדמנות הזו כדי לבוא אל בני האדם, לעשות את עבודתי – עבודה מתאימה – בקרב בני האדם המפוזרים האלה, ולבחור את אלה המתאימים כדי לעבוד בתוכם. אני לא רוצה "לאסור" בני אדם בייסוריי ללא מילוט. אני פשוט עושה את העבודה שאני חייב לעשות. באתי לבקש "עזרה" מהאדם. משום שהניהול שלי חסר את מעשיו של האדם, אני לא מסוגל להשלים את עבודתי בהצלחה, וזה מונע מעבודתי להתקדם באופן יעיל. אני רק מקווה שבני האדם יהיו מספיק נחושים כדי לשתף איתי פעולה. אני לא דורש שהם יבשלו לי אוכל טעים, יארגנו לי מקום ראוי להניח את ראשי, או יכינו לי בגדים נאים – אני לא מתייחס כלל לדברים כאלה. כשבני האדם יוכלו להבין את רצוני ולהתקדם איתי לצדי, אהיה מרוצה בלבי.

מי על פני האדמה אי-פעם קיבל אותי בלבו? מי אי-פעם אהב אותי בלבו? אהבתם של בני האדם תמיד מהולה. אפילו אני "לא יודע" מדוע אהבתם לא יכולה לעבור טיהור וזיקוק. לפיכך, יש גם "תעלומות" רבות הגלומות באדם. מבין היצירים הנבראים, האדם נתפס כ"פלאי" ו"בלתי נתפס", ולכן יש לו "הסמכות" בפניי, כאילו מעמדו שווה לשלי – אך הוא לא חושב שיש שום דבר מוזר ב"מעמד" הזה שלו. משום כך, העניין הוא לא שאני לא מתיר לבני האדם לעמוד בעמדה הזו וליהנות ממנה, אלא שאני רוצה שיהיה להם חוש של נימוס ושהם לא יחשבו את עצמם יותר מדי. יש פער בין השמיים והארץ, והפער בין אלוהים והאדם אפילו גדול יותר. האם אין פער אפילו גדול יותר ביניהם? על פני האדמה, האדם ואני נמצאים "באותה סירה", ואנחנו "שטים הלאה ביחד בסופה". זהותי לא פוטרת אותי מחוויית המצוקה בעולם האנושי, ומשום כך, נקלעתי לנסיבות הנוכחיות. מעולם לא היה לי מקום לשכון בו בשלווה על פני האדמה, וזו הסיבה שבני האדם אומרים ש"לבר האנוש אין מקום להניח את ראשו". כתוצאה מכך, בני האדם גם בכו דמעות חמלה על מר גורלי וחסכו בצד כמה עשרות יואן ב"קרן סיוע" למעני. רק משום כך, יש לי מקום לנוח. אלמלא "עזרתם", של בני האדם, מי יודע מה היה סופי!

כשעבודתי תסתיים, אני כבר לא אזדקק ל"קרן הסיוע" הזו מהאדם. במקום זאת, אמלא את תפקידי הטבעי, וארעיף את כל "הדברים של בניתי" להנאת בני האדם. כיום, כולם נבדקים במהלך ניסיונותיי. כשידי תגיע באופן רשמי אל האדם, בני האדם כבר לא יביטו בי בהערצה, אלא יתייחסו אליי בשנאה, וברגע הזה, אני אעקור את לבם כאזהרה לאחרים. אני בוחן את לבו של האדם ב"מיקרוסקופ" – אין שם אהבה אמיתית אליי. במשך שנים, בני האדם הונו אותי ושיטו בי – מתברר שגם העלייה השמאלית וגם החדר הימני של לבם מכילים את רעל השנאה כלפיי, ואם כך, מה הפלא שאני נוקט גישה כזו כלפיהם. ואלם, הם לא מודעים לכך כלל, והם אפילו לא מכירים בכך. כשאני מראה להם את תוצאות המחקר שחל, הם עדיין לא פוקחים את עיניהם. נדמה שבדעתם, אלה עניינים של העבר שאסור לי להעלות שוב היום. לפיכך, בני האדם פשוט מביטים ב"תוצאות המעבדה" באדישות. הם מחזירים את גיליון הבדיקות בחזרה ומסתלקים. יתר על כן, הם אומרים דברים כגון "אלה לא דברים חשובים. הם לא משפיעים כלל על הבריאות שלי." הם מחייכים חיוך קטן של בוז, ואז עיניהם שולחות מבט מאיים במקצת, כאילו הם רומזים שאסור לי להיות כל כך גאוני ושעליי להיות יותר שטחי. נדמה כאילו העובדה שגיליתי את סודו הכמוס של האדם הפרה את "חוקיו", ולכן הוא שונא אותי יותר ויותר. רק אז, אני רואה את מקור שנאתם של בני האדם. זאת מפני שכאשר אני צופה בהם, דמם זורם, ולאחר שהוא עובר בעורקי גופם, הוא נכנס ללבם, ורק בשלב הזה אני מגלה "תגלית" חדשה. אולם בני האדם לא מתייחסים לכך כלל. הם אדישים לגמרי כלפי זה, והם לא מקדישים אף מחשבה למה שהם זוכים בו או למה שהם מפסידים. די בכך כדי להוכיח את רוח המסירות "חסרת האנוכיות" שלהם. הם לא מתייחסים כלל למצבם הבריאותי, והם "מתרוצצים" למעני. זו גם "נאמנותם", ומה ש"ראוי להערכה" בהם, ולכן אני שולח להם שוב מכתב מלא "שבחים", כדי לשמח אותם. אך כשהם קוראים את "המכתב" הזה, הם מיד מתרגזים במקצת, מכיוון שדחיתי במכתבי השקט את כל מה שהם עושים. תמיד הנחיתי את בני האדם בעודם פועלים, אך נדמה שהם מתעבים את דבריי. לפיכך, ברגע שאני פוצה פה, הם עוצמים את עיניהם באופן הדוק וסותמים את אוזניהם בידיהם. הם לא מביטים בי בכבוד משום אהבתי, אלא שהם תמיד שנאו אותי, מכיוון שאני מצביע על הלקויות שלהם וחושף את כל רכושם היקר, ולכן העסק שלהם נחל הפסד, משום שכל אמצעי המחייה שלהם אבדו. לפיכך, שנאתם כלפיי מתגברת מאותו רגע והלאה.

14 באפריל, 1992

מתוך：כנסיית האל הכול יכול

לעיון נוסף

אמונה באלוהים לא צריכה להיות רק למען חיפוש שלווה וברכות.