שמי הוא זאו שיה. נולדתי למשפחה רגילה. בהשפעת פתגמים כמו "טוב שם טוב משמן טוב" ו"עץ חי עם קליפתו; אדם חי עם כבודו", מוניטין ושם טוב הפכו להיות חשובים מאד עבורי. כל מה שעשיתי היה במטרה לזכות בשבחם, מחמאותיהם והערצתם של אחרים. אחרי שהתחתנתי, המטרות שהצבתי לעצמי היו להיות עשירה יותר מאחרים, לא לאפשר לאף אחד להגיד דברים רעים על האופן שבו אני מתייחסת לזקנים או על ההתנהגות וההתנהלות שלי, ולהבטיח שבתי תיכנס לאוניברסיטה מפורסמת ושיהיו לה סיכויים טובים להצלחה, כדי להבריק עוד יותר את שמי הטוב. משום כך, אף פעם לא התווכחתי עם חמיי. לפעמים, כשהם אמרו לי דברים קשים, הייתי נפגעת כל כך שהייתי מעדיפה להתחבא ולבכות מאשר להתחצף אליהם. כשראיתי אחרים קונים בגדים להוריהם, בשנה הסינית החדשה ובחגים אחרים, מיד הייתי הולכת לקנות כמה בגדים לחמותי, וגם מהאיכות הגבוהה ביותר. כשקרובי משפחה היו באים לבקר, הייתי עוזרת לקנות אוכל ולבשל. אפילו כשזה היה קצת קשה או מעייף עדיין הייתי לגמרי מוכנה. בפחד שאני אצליח פחות מאחרים, השארתי את בתי התינוקת מאחור חודש אחרי לידתה, וחזרתי ישר לעבודה. כתוצאה מכך, בתי סבלה מחוסר תזונה והיתה רק עור ועצמות, משום שהיא לא יכלה לשתות את חלב האם שלי. מצבה השתפר רק אחרי 100 זריקות תזונתיות, בעוד שאני הייתי כל כך עייפה שכאב לי הגב כל יום. למרות שזה היה קשה ומעייף, עמדתי בקשיים ונתתי מעצמי ללא לאות כדי לזכות במוניטין טוב. תוך כמה שנים ספורות, הפכתי להיות כלה מפורסמת בכפר והמשפחה שלי נעשתה עשירה ואנשים קינאו בנו. כתוצאה מכך, החמים שלי, השכנים, הקרובים והחברים כולם שיבחו אותי. השבח והמחמאות מהסובבים לי סיפקו מאד את היוהרה שלי. הרגשתי שהקשיים שלי במשך השנים האחרונות לא היו לשווא ובקרבי חשתי מאד מוחמאת. אולם, חיי השלווים הופרעו כאשר גיסי התחתן. אשתו תמיד דיברה אליי בסרקסטיות ואמרה שיש מניעים נסתרים לדרך שבה אני מתייחסת לחמותי, בטענה שרק רציתי את הנכסים שלה. היא תמיד אמרה שחמותי משוחדת בגלל שהיא נתנה לנו יותר דברים ממה שהיא נתנה להם, ולעיתים קרובות התווכחנו בגלל זה. נפגעתי מאד ורציתי להתווכח איתה בפומבי כדי להוכיח את חפותי, אבל זה היה הורס את התדמית הטובה שבניתי לעצמי בקרבם של האנשים. משום כך, תמיד הייתי מכריחה את עצמי להתאפק, וכשלא יכולתי לעמוד בזה יותר הייתי הולכת לבכות עם עצמי. מאוחר יותר, גיסתי התגרתה במזלה על ידי השתלטות על השטח שקיבל הצד שלי במשפחה, דבר שגרם לי לרעוד מכעס ולא לאכול או לשתות במשך ימים. אפילו רציתי להילחם איתה על זה. אבל, במחשבה שזה יגרום לי לאבד מכבודי, לפגוע במוניטין שלי ולגרום לאלו מסביבי להתנשא עליי, החזקתי הכול בפנים, אבל בתוכי הרגשתי כל כך מדוכאת שזה היה עינוי. הייתי עצובה ונאנחתי כל היום, בהרגשה שהחיים מכאיבים ומעייפים מדי ולא ידעתי מתי חיים כאלו יבואו לסיומם.
